האפיזודה הזאת שתקראו עליה עכשיו היא סיפור על גבורה הרואית בשואה האיומה. לא, הפעם זה לא ממורדי הגטאות או משהו כזה. סוג אחר של גבורה. זה גם סיפור אישי על סבא רבה שלי, שהיה ניצול שואה.
במחנה העבודה היה נוהג אכזרי של חלוקת לחם לפי זמנים לא ידועים. הנאצים ימ"ש היו פותחים בצורה ספונטנית עמדה, ומי שהספיק קיבל. מי שלא, נשאר רעב, עם כל המשמעות שבדבר באותם ימי אימה.
במצב ההישרדות הזה כל אחד חשב באופן טבעי רק על עצמו. אף אחד לא ידע מתי הפעם הבאה שהוא יזכה לקבל לחם.
סבי הרב יעקב הלוי פרידמן זכר צדיק לברכה, גם היה שם, וכשהוא הצליח לקבל כיכר, הוא לא אכל אותו לבד. הוא המתין לסיום החלוקה, ואז היה מתחלק עם הכיכר המסכן עם עוד יהודי…
האפיזודה הזאת שחזרה על עצמה לפי מה שסיפר עד ראיה (הוא כמובן לא סיפר זאת על עצמו), זוהי אכן גבורה הרואית של נשמה יהודית. רעב נוראי וסיפורי זוועה, ובתוך כל זה לזכור שיש עוד מישהו, עוד יהודי שזקוק לעזרה שלך.
בפרשת השבוע פרשת קדושים התורה מצווה אותנו במצווה הכל כך מוכרת וכל כך לא קלה: "ואהבת לרעך, כמוך". אהוב כל יהודי כמו שאתה אוהב את עצמך.
אדם יכול לומר שהוא אוהב את חברו. כן אוהב כמה שאפשר ומתי שזה מסתדר.
כדי שלא 'נרמה את עצמנו' התורה מדגישה, "כמוך". אהוב אותו בדיוק כמו שאתה אוהב את עצמך. את עצמך אתה מפנק. לעצמך אתה מפרגן. לא תעשה לעצמך מה ששנוא עליך. כך בדיוק "ואהבת לרעך".
כדי לקיים מצווה כזאת מאתגרת, דרושה שימת לב מיוחדת. לכן לא לחינם כתב האריז"ל לומר כל יום לפני התפילה וכך כתב בעל התניא בסידור שלו: נכון לומר קודם התפילה "הריני מקבל עלי, מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך".
שנזכה כולנו לאהוב באמת..
